"לא יכולנו לעשות אחרת, היינו מחויבות למאבק בכיבוש ולפמיניזם": תנועות מחאה ושלום של נשים בישראל

חנה ספרן ודליה זק"ש

 

תקציר

המאמר עוסק בפעילות של תנועות נשים לשלום בישראל ובאקטיביזם של נשים נגד הכיבוש בשלושים השנים האחרונות. נשים החלו להקים תנועות מחאה והתנגדות לכיבוש באופן עצמאי ונפרד מתנועות השמאל והשלום המשותפות, בשנות השמונים של המאה הקודמת. לתנועות ולהתארגנויות הללו היסטוריה ארוכה ורבת פעלים שתחילתה בעולם המערבי בתחילת המאה התשע-עשרה. נשים בארץ היו, תמיד ובכל מקום, שותפות מלאות בפעילות ובעשייה, אבל לא תמיד ניתן להן מקום שווה במנהיגות, בייצוג ובשיח. גם הכתיבה המחקרית בנושאי הסכסוך והפעילות לשלום נוטה להתעלם בחלקה הגדול מנשים ומפועלן. כמו שלא הייתה לפעילות הזו נוכחות תקשורתית בזמן האירועים עצמם כך אין לה נוכחות גם בהיסטוריה של תהליכי השלום, הביטחון והפוליטיקה בישראל בשלושים השנים האחרונות. המאמר מתאר את הפעילות של תנועות הנשים נגד הכיבוש, שצמחה והתרחבה מאז ראשית דרכה ועד היום, באמצעות הצגה של מסמכים ועדויות ומתוך ניסיון לסכם יותר משלושים שנות פעילות לשלום של הכותבות. כמו כן המאמר מתייחס לדילמות שליוו את הפעילות הזו, כמו הדילמה של התביעה של תנועות הנשים להקשיב לקולן כאימהות אל מול התביעה לזכות הנשים להשמיע קול כאזרחיות; השאלה של שיתוף גברים בפעילות; והקשר שבין פמיניזם ללסביות וההצטלבות בין מאבקים שונים. המאמר מתייחס לשאלות של זהות וייצוג כפי שעלו על הפרק בתנועות הפמיניסטיות בשנות התשעים והשפיעו על השיח בישראל עד היום. אנחנו טוענות שהדרך הזו שבה הלכו אלפי נשים במאבק נגד הכיבוש הייתה חשובה ומשמעותית: נשים אלה העלו והציגו במרחב הציבורי את הקשר בין הדיכויים השונים ואת החשיבות והתרומה של קולות הנשים בנושאים של ביטחון, מלחמה ושלום, גם אם לא השיגו את התוצאות שאליהן קיוו.