שייכות כבעיה פמיניסטית, או: האם להתאבד לנוכח הפשיזם?

שרי אהרוני

תקציר

המאמר עוסק בגבולות ובמגבלות של העמדה הפרגמטית המאפיינת זרמים שונים בפמיניזם הפוליטי העכשווי במערב. דרך קריאה מחודשת במסה שלוש גיניאות של וירג'יניה וולף משנת 1938, המתארת מעין מצב חירום פמיניסטי שבו קורס ההיגיון הפרוגרסיבי של הגל הראשון של הפמיניזם הבינלאומי אל מול עלייתה של הלאומנות, אני מבקשת לעקוב אחר כמה שינויים בהגדרת השייכות כבעיה פמיניסטית מאז ועד ימינו. פרקטיקת ההתאבדות נקראת בהקשר זה כביטוי קצה של בחירה פמיניסטית קיצונית וא-היסטורית – הבחירה לצאת מן הכלל ולסרב להשתייך לקולקטיב המתכונן לקראת מלחמה, בחירה שמשמעותה מראש היא מוות חברתי (סימבולי או ממשי). בחירה זו, כמו גם המחשבה על אודותיה, נבחנת כפתרון פמיניסטי לא-אלים שמבטא מצב קיומי מתמשך ועמוק של מצוקה, בדידות וכישלון אל מול כוח פטריארכלי שנחווה כאלים וכבלתי ניתן לשינוי. בהתבסס על תיאורים עכשוויים של חוויות כישלון של פעילות שלום פמיניסטיות מישראל, המאמר מבקש להראות כי מצב קיומי זה אינו שייך רק להיסטוריה, דהיינו לעבר הקולקטיבי של נשים כקורבנות של מוסדות פוליטיים שנוצרו על ידי גברים, אלא רלוונטי גם למציאות הפוליטית הנוכחית שנוטה להתמקד בהישגים פרגמטיים רבים – כמו בעלייה הניכרת בייצוג הפוליטי של נשים, בהתרחבות של תנועות וארגונים פמיניסטיים ובהכרה הגוברת והולכת בזכויותיהן ובצורכיהן של נשים ונערות. לטענת המחברת, הדגשת ההצלחות הפוליטיות של הפמיניזם הפרגמטי בזירה הבינלאומית והמדינתית מעמעמת את קיומו של הכישלון כמרכיב מהותי בתודעה הקולקטיבית וההיסטורית של נשים פמיניסטיות, ומפקידה אותו במרחב המוצנע שהלברשטם מזהה כ"פמיניזם צללים" (shadow feminism). החלק המסכם של המאמר מבקש לחלץ את הכישלון מאזור הצללים ולהתבונן על הרלוונטיות של אתיקת הסרבנות לפוליטיקה בת זמננו, דרך התייחסות לאפשרות של השתייכות אלטרנטיבית בתוך תנועה רעועה המנסה לקיים צורות שונות של שייכות (belonging), שאותן מזהה נירה יובל-דייוויס כהשתייכות רב-זהותית וטרנס-לאומית המבוססת על ערכים של דאגה וחמלה. רעיון ה"בית הרעוע", המבוסס על כתיבתה של שרה אחמד, מוצג בסיכום כאפשרות לגשר בין הפמיניזם הפרגמטי להיסטוריות הכואבות של כישלון פמיניסטי. על פי קריאה זו, ההישארות בחיים כשלעצמה וההתעקשות על יצירת מרחבי פעולה פמיניסטיים, שבריריים ככל שיהיו, הן התנגדות מתמדת המשולה לפעולת לחימה (self-care as warfare).