בדרך לדימונה: ראשיתה של המחלוקת על מדיניות הגרעין הישראלית / אדם רז
"המשמעות המוסרית והמדינית של החימוש הגרעיני היא כי המדינות המוותרות על נשק גרעיני ומימני, כאילו השלימו עם המעמד של מדינות חסות" מוניה מרידור (מרדור, 1981: 36).
"שמא מחפה השלט הביטחוני על אינטרסים שלטוניים?" ישעיהו ליבוביץ (ליבוביץ, 1963: 137).
"עלינו להבטיח כי נהיה מדינה שיש לה כורים גרעיניים, ולא כורים גרעיניים שיש להם מדינה" יגאל אלון[2]
בשנים שלאחר מבצע קדש התחזקו הקשרים הביטחוניים והמדיניים של ישראל – באמצעות שמעון פרס, מנכ"ל משרד הביטחון - עם צרפת. במהרה הלכה והתפתחה גישה אידיאולוגית ורגשית שמחייבי הברית הישראלית-צרפתית כינו "האוריינטציה על עצמנו". הקשרים בין המדינות כללו זהות אינטרסים ושותפות בין המדיניות הצרפתית והמדיניות הישראלית בנושא הנשק הגרעיני.[3] בעקבות התחזקותה של האוריינטציה הצרפתית במדיניות החוץ הישראלית נשמעו בישראל קולות שהתנגדו לצמצום תפוצתו של הנשק הגרעיני וגילו הבנה כלפי הניסויים הגרעיניים של צרפת במדבר סהרה;[4] כל זאת בניגוד גמור למדיניות האמריקנית. ישראל, בהנהגת ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון ופרס, הביעה תמיכה גלויה במדיניות הצרפתית ה"גוליסטית" שצידדה בהפצת הנשק הגרעיני,[5] ואף תמכה והתערבה בקשר הצרפתי-גרמני שהוביל שר ההגנה המערב-גרמני, פראנץ יוזף שטראוס, שהיה ממחייבי החימוש הגרעיני האירופי.[6]
איתנותה של הברית בין המדינות באה לידי ביטוי במבצע קדש ובהקמתו של הפרויקט הגרעיני בדימונה. בן-גוריון ופרס ראו בנשק הגרעיני ערובה להרתעת האויב. "לעומת אסכולות חדשות המבקשות להסתמך על הרצון בשלום של נאצר אין שלום, אין חוזה, אין ברית, אין ערובה... יש צה"ל והוא ירתיע את האויב", הכריז פרס.[7] תחת שרביטם הפוליטי של השניים ובשיתוף פעולה עם המדען ארנסט דוד ברגמן, נבנה הכור בדימונה מאחורי גבה של הממשלה תוך הסתרת הפרויקט, עקיפת תקציב המדינה והטלת ערפול מלא על הנעשה ב"מפעל הטקסטיל" שבנגב.
האם הפרויקט הגרעיני הצבאי הישראלי בדימונה נולד בהסכמה? בהחלט לא.[8] נכתבו מספר מחקרים בנושא הגרעין ורק מקצתם מאירים את הוויכוח בצמרת הפוליטית הישראלית בנוגע לשילובה של ישראל בעידן הגרעיני.[9] רוב המחקרים נוטים להתמקד בתחילת שנות השישים ובמהלכן, ופחות במהלכים שנרקמו מאחורי הקלעים שהובילו לרכישת האופציה הגרעינית במהלך שנות החמישים. גם אם חוסר ההתמקדות בתקופה זו נובע מחוסר בדוקומנטציה גלויה או מהפחתת החשיבות של המחלוקת באמצע שנות החמישים, ניתן למקם את ראשיתו של הוויכוח ביחס למקומו של הנשק הגרעיני עוד בשנים שקדמו לקבלת הכור מצרפת וניתן לעמוד על שורשי הוויכוח הנוגע למדיניות הגרעין.
מאמר זה מסתמך על מסמכים מקוריים מארכיונים בישראל שעד היום נעשה בהם שימוש מועט, אם בכלל. יתרונם של המסמכים שיוצגו במאמר הוא בכך שהם נכתבו על ידי הנוגעים בדבר או מדווחים על ידם בצורה בלתי אמצעית, ואינם דיווחים פנימיים של אישים שונים באדמיניסטרציה האמריקנית, שלרוב נעשה בהם שימוש בכתיבה על הנושא. זכי שלום ואבנר כהן[10] עשו שימוש אינטנסיבי ואיכותי בדוקומנטציה האמריקנית כדי לתאר את המדיניות הישראלית לאורך שנות השישים, אולם לא הסתמכו בצורה רציפה על המקורות הישראליים, שרובם לא היו נגישים לחוקרים (בכתיבתו על התקופה הנדונה במאמר מסתמך כהן בעיקר על ראיונות שערך). המאמר הנוכחי מתייחד בכך שלראשונה הוא משתמש במסמכים ישראליים כדי לעמוד על מדיניות הגרעין הישראלית בשלביה המוקדמים ביותר.
מתברר שעוד לפני הקמת הכור בדימונה – כלומר עוד לפני מבצע קדש, שתמורת השתתפות ישראל בו סיפקה לה צרפת את האמצעים הדרושים להקמת כור גרעיני - הסתמנו קווי המחלוקת העיקריים והתבלטו האוריינטציות המדיניות השונות שיקבעו את עתידה של ישראל בתחום הגרעיני.[11] תחת מעטה הרטוריקה על מדיניות חוץ "פרו-מערבית" או "פרו-סובייטית" נחשף כבר אז הדגש האמריקני או הצרפתי במדיניות החוץ הישראלית. החלופה האמיתית כבר בצבצה: החתירה לאופציה גרעינית צבאית "עצמאית" הייתה מוסווית היטב ב"חזון הפרחת הנגב", "חשמול המדינה" ו"התפלת מים".
בן-גוריון חתר לנשק גרעיני עוד מזמן הקמתה של מדינת ישראל בשנת 1948. הוא נשא עיניים בהערצה לכניסתה של האנושות לעידן הגרעיני, ולא הסכים עם התביעה החלקית שהובילה ארה"ב לאיסורים בתחום הנשק הגרעיני. "מדוע לא להיות בעד איסור כל נשק? במה ההבדל במה הורגים בן אדם, אם בפצצה אטומית או בנשק אחר?".[12] במהלך מלחמת השחרור ומיד עם סיומה הורה בן-גוריון על עריכת סקרים גיאולוגיים בנגב, שבהם התגלו ריכוזי אורניום דלילים. בראש קבוצת המדענים שעסקו בכך עמד ישראל דוסטרובסקי, שלימים ימשיך בפעילות המחקרית בכור הגרעיני בנחל שורק, שהאמריקנים נתנו לישראל במסגרת התכנית "אטום למען שלום". אולם לא דוסטרובסקי וחבריו אלא ברגמן, יועצו המדעי של בן-גוריון, הוא שקלע לדעתו של בן-גוריון בנושא הגרעיני: פיתוח גרעיני צבאי על חשבון פיתוח גרעיני אזרחי, וכפי שהעיד דוסטרובסקי: "...בן גוריון היה מקבל את דעתו של ברגמן ללא ערעור".[13]
[1] חלק נכבד מהמסמכים שנעשה בהם שימוש אינטנסיבי במאמר זה הועמדו לרשותי לאורך השנים ע"י איל כפכפי ז"ל ויגאל וגנר.
[2] הרצאה בפני פעילי אחדות העבודה, 6.7.1964.
[3] על ההיבט הביטחוני של היחסים בין המדינות התפרסמו מספר חיבורים בשנים האחרונות. המקיף שבהם הוא ספרו של פינקוס, ראו פינקוס, בנימין, 2005. מאמביוולנטיות לברית בלתי כתובה: ישראל, צרפת ויהודי צרפת 1947-1956, אוניברסיטת בן גוריון בנגב: מכון בן-גוריון, עמ' 709-679. ראו גם ספרו של בר און, יצחק, 2010. מטריה ביום סגריר: יחסים ביטחוניים בין ישראל לצרפת 1948-1956, תל אביב: הוצאת אפי מלצר. ראו גם: Heiman, Gadi, 2010. "Diverging Goals: The French and Israeli Pursuit of the Bomb, 1958-1962", Israel studies 15, 2: 104-126.
[4] אני משתמש בביטוי "גילו הבנה" אף כי בהחלט ניתן לקבוע שישראל בהנהגת בן-גוריון תמכה בסוגיית הגרעין בצרפת ובניסוייה הגרעיניים – גם אם לא במפורש. לדוגמה, בדיון במליאת הכנסת בנוכחות שרת החוץ גולדה מאיר ציין ישראל ברזילי ממפ"ם ש"משרד החוץ לא תמיד שמר על שיווי משקל. למשל, בעניין הניסויים האטומיים בסהרה. בהתאם למדיניותה המוצהרת הייתה ישראל צריכה להתנגד לניסויים אלה, ולכל היותר – מתוך התחשבות מכסימלית בצרפת – להימנע בהצבעה באו"ם. היא לא התנגדה: היא לא נמנעה בהצבעה – ועוררה מורת רוח אצל מדינות אפריקה שונות". מתוך דברי הכנסת, ישיבה מס' 147 של הכנסת החמישית, 26.6.1962, עמ' 2452. זו גם הזדמנות מצוינת להודות לדניאל רקמיסטרוק מארכיון הכנסת על הסבלנות והעזרה הרבה שהושיט לי באיתור פרוטוקולים שונים.
[5] Vanke, W. Jeffrey, 2001. "De Gaulle's Atomic Defence Policy in 1963", Cold War History 1, 2: 119-126 ומחקרו הקלאסי של קול, Kohl, L. Wilfrid, 1971. French Nuclear Diplomacy, Princeton: Princeton University Press.
[6] על הקשר הגרמני-ישראלי ניתן לקרוא אצל אהרונסון, נשק גרעיני במזרח התיכון, עמ' 221 ואילך. אהרונסון אינו מסתיר את אהדתו הרבה למדיניותו של בן-גוריון בתחום הגרעין ואינו מטשטש את העוינות שלו לאלו שהתנגדו למהלכיו של בן-גוריון בתחום זה. הקוראים גם ייתרמו מקריאת התחקיר על הקשרים בין המדינות שפורסם לאחרונה בעיתון הגרמני "דר שפיגל", Der Spiegel 6.4.12. מעניין לציין שמהמאמר שתורגם ופורסם כמה ימים לאחר מכן ב"ידיעות אחרונות" הושמטו כמה פסקאות, וההשמטה לא צוינה בתרגום לעברית. החלק שהושמט מלמד כי לאחר פגישה בין שטראוס, בן-גוריון ופרס שנערכה ב-12.6.61 ובה דובר על הנושא הגרעיני, העיד שטראוס כי "בן-גוריון דיבר על ייצור של נשק גרעיני". בהמשך התחקיר נכתב ש"ישנן אינדיקציות לכך שהממשלה הישראלית קיוותה לקבל תמיכה פיננסית לפרויקט שמשון" (הפרויקט הגרעיני); ישראל ככל הנראה קיבלה תמיכה זו תחת כותרת אחרת. לקוראי "דר שפיגל" לא נותרו ספקות רבים לגבי שיתוף הפעולה הגרעיני בין המדינות, בעוד ש"ידיעות אחרונות" דאג לעמעם ספקות אלה אצל קוראיו באמצעות ריטוש הכוונות המקוריות של כותבי המאמר הגרמני.
[7] תיאור התפתחותה של האוריינטציה הצרפתית ומשמעותה נמצא אצל בנקו, מפלגה אחת שתי דרכים.
[8] על המחלוקת בנושא הגרעין נכתב בספרות המצוינת במאמר זה. אני מפנה את הקוראים לריאיון שניהלו עזרא דלומי ודני גוטווין עם ארנן עזריהו ("סיני"), עוזרו של ישראל גלילי, אשר חלקו פורסם בשבועון התנועה הקיבוצית הדף הירוק, וכן את הדיון שהתעורר בעקבות הריאיון שניהלו השניים עם יגאל וגנר ואדם רז. דלומי עזרא, וגוטווין דני, 2008. "סוד כוחו", "מאזן אימה מול אימה ללא מאזן", "חוג אורנים נגד סיני", "חוג אורנים בעד סיני", הדף הירוק, 11.12.2008, 18.12.2008 ו-25.12.2008; וכן לשיחה הארוכה של בועז לב טוב עם צבי (צ'רה) צור הנוגעת למחלוקת הפוליטית על מקומו של הנשק הגרעיני במדיניות הישראלית, שנערכה ב-16.8.2000, ותיעוד שלה נמצא בארכיון מרכז רבין.
[9] בין המחקרים האחרונים בנושא ראו: שלום, זכי, 2004. בין דימונה לוושינגטון: המאבק על פיתוח האופציה הגרעינית של ישראל 1960-1980, תל אביב ושדה בוקר: מכון בן גוריון לחקר ישראל ומרכז יפה למחקרים אסטרטגיים. שלום מייחד פרק שלם (הפרק החמישי) למחלוקת על מדיניות הגרעין הישראלית; כהן, ישראל והפצצה. כהן כמעט איננו מתייחס למחלוקת, וראו במיוחד עמ' 197-180. ראו גם את ספרו של אהרונסון נשק גרעיני במזרח התיכון (הערה 6 לעיל), על שני כרכיו. על הוויכוח בנושא הגרעיני והקשריו הכלליים יותר ראו גם וגנר, יגאל, 2009. "פוליטיקה ואידיאולוגיה במחלוקת על ארץ ישראל 'השלמה'", יגאל וגנר, אדם רז ומוקי צור (עורכים), לקראת הימים הבאים: לדרכו של יגאל אלון, גינוסר: הוצאת בית יגאל אלון. כמו כן, מצאתי את הסרט הדוקומנטרי על הקמת הכור הגרעיני בדימונה, ששודר במסגרת תכניתו של אמנון לוי "פנים אמיתיות", אינפורמטיבי למדי. בסרט מתראיינים מספר אישים שלא עשו זאת עד עתה. הוא הוקרן בתאריך 15.7.12 בערוץ 10.
[10] ראו הערה 9.
[11] על מבצע קדש ראו כפכפי, איל, 1994. מלחמת ברירה: הדרך לסיני ובחזרה 1956-1957, רמת אפעל ותל אביב: יד טבנקין - מכון גלילי לחקר מדיניות ההתיישבות, הביטחון והחוץ עם העמותה למורשת משה שרת. אשר בן נתן, לימים מנכ"ל משרד הביטחון ושגריר ישראל בגרמניה ובצרפת, אמר למחבר שהשיקול של קבלת כור גרעיני מהצרפתים היה שווה ערך לשאר השיקולים שנשקלו ערב המבצע. בן נתן השתתף בוועידת סבר, שבה נדונו התנאים להשתתפות ישראל במבצע בחשאיות מוחלטת, אף מבלי ידיעת כלל חברי ממשלת ישראל. בן נתן למחבר, 5.6.2012.
[12] פרוטוקול הממשלה א/שי"א, 14.9.1950, ג"מ (גנזך המדינה שבירושלים).
[13] זו סברתו של דוסטרובסקי, וראו דבריו ביום העיון של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים בנושא "דוד בן גוריון והתפתחות המדע בישראל", שנערך בכ"ד ניסן תשמ"ז. האקדמיה הוציאה בספר את דברי המשתתפים: דוד בן גוריון והתפתחות המדע בישראל: יום עיון במלאת מאה שנה להולדת בן גוריון, ירושלים: האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תשמ"ט. דבריו של דוסטרובסקי ("הקמתה של הועדה לאנרגיה אטומית") מובאים בעמ' 49-45. הציטוט מעמוד 49.
| 22_no.5.pdf | 514 KB |