ד"ר גדי היימן / המחלקה ליחסים בינלאומיים, האוניברסיטה העברית

הקדמה - סימפוזיון בנושא ״מכיתת הסמינר לארכיון: פרקים בהיסטוריה של מדיניות החוץ הישראלית״

גיליון 30 | 2021 | מכיתת הסמינר לארכיון: פרקים בהיסטוריה של מדיניות החוץ הישראלית

לסימפוזיון המוצג לפניכם יש צביון כפול. ראשית, זהו לקט של מאמרים חלוציים העוסקים בפרקים שונים ומגוונים בהיסטוריה הדיפלומטית והביטחונית של מדינת ישראל. שנית, כל המאמרים נכתבו בידי סטודנטים בשלבים שונים של ההכשרה האקדמית שלהם

לסימפוזיון המוצג לפניכם יש צביון כפול. ראשית, זהו לקט של מאמרים חלוציים העוסקים בפרקים שונים ומגוונים בהיסטוריה הדיפלומטית והביטחונית של מדינת ישראל. בהיותם מחקרים חלוציים, הם מטפלים בסוגיות שטרם נחקרו או שנחקרו מעט יחסית בהיסטוריוגרפיה של מדינת ישראל. בהיותם מחקרים היסטוריים, כולם מבוססים בעיקרם על מקורות ראשוניים שלוקטו בארכיונים שונים בישראל. שנית, כל המאמרים נכתבו בידי סטודנטים בשלבים שונים של ההכשרה האקדמית שלהם, ומבחינה זו מאמרים אלה הם פירות ביכורים של חוקרים שבדרך. כולם מבוססים על מפגש ראשון של הכותבים עם חומרים ארכיוניים והתנסות ראשונה עם שלביו השונים של מעשה היצירה ההיסטורית: איתור המסמכים וליקוטם, קריאה אנליטית שלהם, השוואת המקורות והצלבתם ועיבודם לנרטיב היסטורי לכיד. הכותבים הצליחו לעשות מלאכה מצוינת, שכן התרומה המחקרית והחדשנות של המאמרים המופיעים בגיליון זה אינן נופלות מאלה של מחקריהם של היסטוריונים ותיקים ומנוסים.

 מאמרו של תום אשד עוסק בשימוש שעשה משרד החוץ הישראלי במוסד ״חסידי אומות עולם״ כדי לקדם את האינטרסים הבינלאומיים של מדינת ישראל. זהו נושא טעון מהבחינה המוסרית שכן הוא נוגע בקודש הקודשים של הנצחת השואה: ההכרה במי שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים מכבשני מחנות ההשמדה. אם ציפינו שנושא אחד יהיה נקי לחלוטין מזיהום פוליטי, מחוץ לטווח ידה של האינטרסנטיות המדינית, הרי זהו הנושא. אלא שעיון בפרוטוקולים של הוועדה לציון חסידי אומות עולם של יד ושם וקריאת ההתכתבויות הפנימיות של משרד החוץ בנושא מספרים סיפור שונה. עם חבריה של הוועדה, שכללה שופטים, היסטוריונים ומומחים נוספים, נמנו גם נציגי משרד החוץ. לאלה האחרונים הייתה השפעה לא זניחה על החלטות הוועדה וביותר ממקרה אחד ניתן להמלצותיהם משקל מכריע בהחלטה להעניק לאדם זה או אחר את התואר. כך למשל מביא אשד את סיפורה המדהים של ההחלטה להעניק את התואר לדיפלומט מערב גרמני על חלקו בהצלת יהודי דנמרק. אף שעלו ספקות כבדים באשר לעמידתו בקריטריונים שהציבה הוועדה, משרד החוץ ראה במתן התואר מעשה שיקדם את יחסיה של ישראל עם גרמניה המערבית. העובדה כי הדיפלומט הגרמני זכה לבסוף בתואר מלמדת על המשקל שהיה לשיקולים פוליטיים בפעולת הוועדה. אולם זו אינה התמונה כולה: אם היה יכול משרד החוץ לעשות שימוש פוליטי בתואר ״חסידי אומות עולם״ היה זה במידה רבה בזכות המוניטין שרכשה הוועדה כגוף רציני שהכרעתו עניינית ומעוגנת בעובדות מוצקות. במילותיו של אשד: ״עצם היותה של הוועדה ]...[ עצמאית, כמו-משפטית ודקדקנית, הוא שאפשר לתואר להפוך למוערך כל כך על ידי מדינות זרות. לולא היה כזה הרי סביר להניח כי ערכו הפוליטי היה אפסי״. מבחינה זו היה המוניטין של הוועדה נכס שיש לשמור עליו באמצעות ״פוליטיזציה מרוסנת״.

 מאמרה של לטם בסן הוא במידה מסוימת תמונת ראי של מאמרו של אשד. במקום שימוש בסוגיה ערכית-מוסרית על מנת להשיג רווח פוליטי, סיפור תמיכתה של ישראל בארצות הברית בסוגיית מלחמת קוריאה הוא עדות להשפעה שיש לערכים ואידיאולוגיה על הפוליטיקה. באמצעות ניתוח השיח בפורומים שונים, כמו ישיבות הממשלה, הוועדה לחוץ וביטחון של הכנסת ומליאת הכנסת, בסן מנסה לחשוף את התפיסות האידיאולוגיות שהניעו את צמרת קבלת ההחלטות הישראלית לבחור צד בעימות ההולך ומתהווה בין מזרח ומערב. מבלי לבטל או להמעיט בחשיבותם של אינטרסים מדיניים בבסיס הבחירה לצדד באמריקנים, בסן טוענת כי היה בסיס ערכי מוצק לבחירה זו. המאמר מוסיף נדבך נוסף למחקרו המפורסם של אורי ביאלר, שבו טען כי בקרב הנהגת מפא״י שררה עוינות אידיאולוגית לברית המועצות וזו השפיעה עמוקות על עיצוב מדיניות החוץ של ישראל בראשית שנות החמישים. כפי שעולה ממחקרה של בסן, לא רק ״שנאת המן״ השפיעה על גיבוש האוריינטציה הישראלית אלא גם ״אהבת מרדכי״: לא פחות מאיבה לקומוניזם החזיקה הצמרת הפוליטית הישראלית בתחושת זהות ״מערבית״, גם אם לא קראה לה כך במפורש. כך למשל התפיסה כי ישראל, בתור מדינה דמוקרטית המקדשת את החירות, קשורה בכבלים הדוקים למחנה של הדמוקרטיות הליברליות ורחוקה מרחק רב מהמשטרים הקומוניסטיים הסמכותניים, שלא לומר רודניים. ממצאים אלה מתיישבים היטב עם ציפיותיה של הגישה הקונסטרוקטיביסטית לחקר היחסים הבינלאומיים, הרואה במאפיינים של זהות גורם מרכזי בהבניית האינטרסים של המדינות ומכאן גם בעיצוב מדיניות החוץ שלהן.

 מאמרו של יונתן גרוסמן עוסק בביקורו של נשיא מדינת ישראל זלמן שזר בברזיל ב-1966. מעט מאוד נכתב עד כה על יחסיה של ישראל עם מעצמה אזורית זו, אשר נהנתה בעבר ונהנית עד היום מהשפעה בלתי מבוטלת באמריקה הלטינית בכלל ובאמריקה הדרומית בפרט. גם המדיניות של ברזיל במזרח התיכון לא זכתה להתייחסות מחקרית רבה, ועוד פחות מכך זו העושה שימוש בחומרים ארכיוניים רבים ומגוונים. המאמר של גרוסמן הוא אחת הסנוניות הראשונות המשלימות פער מחקרי זה. אף שנושא המאמר נראה במבט ראשון ״קטן״, זהו למעשה צוהר להיבטים עקרוניים ביחסי שתי המדינות, ואפילו למאפיינים קבועים במסכת יחסי החוץ של ישראל. כך למשל באה לידי ביטוי במאמר הזהירות שנקטה ממשלת ברזיל כלפי הפגנות פומביות של אהדה לישראל בשל השיקול הערבי. המאמר גם מדגיש את החשיבות שייחסה ממשלת ישראל לשיפור ולתחזוק של היחסים עם יהדות הגולה, מתוך תפיסתם כנכס אסטרטגי. גרוסמן מצביע בצדק על העובדה כי יחסים מיוחדים בין מדינת מקור ותפוצותיה אינם ייחודיים למקרה של מדינת ישראל, וכי יש ללמוד את מדיניות התפוצה הישראלית בתוך ההקשר הרחב יותר של חקר תפוצות.

 המאמר של מבורך כהן עוסק במדיניות התגמול של ישראל בשנים 1953 – 1956. מחקרים אחדים עסקו בנושא, אך הוא טרם היה מושאו של מחקר היסטורי ממצה. מדיניות התגמול מעוררת עניין מחקרי מכמה סיבות. ראשית, מבחינת משך התרחשותן היו פעולות התגמול עיקר הפעילות הביטחונית של ישראל בשנות החמישים והשישים, ובמידה רבה היה זה האתגר העיקרי שהממסד הביטחוני הישראלי נאלץ להתמודד עימו בעשורים אלו. שנית, התבונה שבאימוץ מדיניות זו מוטלת בספק. כפי שמראה מבורך, היו סיבות רבות וטובות שלא להפעיל כוח באופן אוטומטי בכל מקרה של חדירה ופגיעה בנפש וברכוש. לפחות בחלק מהמקרים התבררה התגובה הכוחנית הישראלית כבעלת תוצאות מזיקות ליחסי החוץ של ישראל, למעמדה הבינלאומי ואף לבניית כוחו של צה״ל. על כן מדיניות התגמול היא תעלומה היסטורית המעלה גם שאלות תיאורטיות מסקרנות. שלישית, פעולות הגמול משקפות אולי בצורה המובהקת ביותר תפיסות עולם, הנחות קונספטואליות, מצב רגשי ודפוסי פעולה שאפיינו את מקבלי ההחלטות בישראל ואת צמרת הממסד הביטחוני הישראלי בשנות החמישים והשישים, ועל כן חקר פעולות הגמול הוא צוהר להבנת התנהגותה של ישראל אז, ובמידה מסוימת הדברים רלוונטיים עד היום. טענתו המרכזית של כהן במאמר היא כי אפשר להסביר את מדיניות הגמול הישראלית בתקופה זו באמצעות כמה גורמים. האילוץ החומרי שיחק כמובן תפקיד מפתח; הניסיונות המוקדמים לעצור את תופעת המסתננים באמצעות בניית מערך הגנתי התבררו כיקרים מדי וכבלתי יעילים. לאור התפיסה כי הבלגה אינה באה בחשבון ולנוכח האמון הדל ביעילותם של אמצעים מדיניים, החלופה היחידה נותרה שימוש בכפייה אל מול המדינות שמהן יצאו המפגעים. אולם כהן מבחין בצדק כי מידת השימוש בכפייה במקרה שלפנינו – עוצמתה, היקפה, שכיחותה – לא נגזרה ישירות מהאילוץ החומרי (המודל הרציונלי). על כן, הוא מצרף לגורם זה שני גורמים נוספים: תפיסות העולם של מקבלי ההחלטות והאילוצים הפוליטיים-פנימיים שבתוכם פעלו. שני גורמים אלו מצליחים להסביר באופן משכנע את השינויים שחלו במדיניות הגמול הישראלית לאורך התקופה. על כן תרומתו של המחקר כפולה: הוא מעשיר את ידיעותינו בדבר פרשה חשובה בתולדות מדינת ישראל, ובד בבד מספק לה הסבר מעניין אשר רלוונטי למקרים נוספים.

קריאה מהנה, 

גדי היימן, עורך הגיליון