"כולם תמכו – כל אחד מסיבות שונות": "המאבק על הפצצה" מאת אדם רז (הוצאת כרמל, 2015)

אודי מנור

 

א. בשבח ההיסטוריה הפוליטית

מטרתו של מאמר זה היא לדון במה שנראה כאחד הספרים החשובים ביותר בהיסטוריה הפוליטית של ישראל בכלל ובפוליטיקה של הגרעין הישראלי בפרט. על הספר חתום אדם רז, היסטוריון צעיר העובד בקרן ברל כצנלסון, שפרסם כבר כמה מאמרים בנושא מעל במות שונות.[1] רז איננו הראשון לפרסם מחקרים מקיפים בנושא הגרעין הישראלי. קדמו לו חוקרים ידועים כמו שלמה אהרונסון, אבנר כהן, יאיר עברון וזכי שלום.[2] החידוש בספרו של רז כפול: הן בהצלחתו לפרוס באופן משכנע את המהות הפוליטית של העימות שהתקיים בנושא בערך מאז "מבצע קדש" בשלהי 1956 ועד ערב פרוץ מלחמת ששת הימים ביוני 1967, והן בהוספת ממדים חדשים לסיפור מוכר יחסית במחקר: סיפורו של "הוועד לפירוז גרעיני" ו"הממד הגרמני" של היסטוריית הגרעין הישראלית, כולל התפקיד שעל פי ניתוחו מילאה בו פרשת אייכמן.

אם להעמיד את התזה כולה על שורה אחת, רז מציע לראות את הוויכוח על מדיניות הגרעין הישראלית לא מנקודת המבט של שאלת "הביטחון היסודי" אלא מנקודת המבט של אופי הדמוקרטיה הישראלית. בכריכה האחורית הדברים נשמעים מרומזים יותר: "חשיבות הספר היא בהבהרת התהליך הפנימי של קבלת ההחלטות הפוליטיות והפשרות שאימצו הצדדים השונים במחלוקת על הפרויקט הגרעיני". ואמנם, על פני מאות עמודים הולך אותו תהליך פנימי ומבהיר כי יותר משהנשק הגרעיני היה אמור לפתור את בעיית החוץ והביטחון של ישראל, כוונת יוזמיו הייתה לעשות בו שימוש לצורכי פנים. תומכי מיזם הגרעין הצבאי הישראלי פעלו על יסוד הנחה שזכותם לקדם את הנושא מחוץ למערכת ההחלטות הסדירה. לו הצליחו לממשה ללא מתנגדים היו לתפיסתם השלכות בתחומי פנים מגוונים: ביטחון, צנזורה, תקציב, מחקר מדעי ועוד. חשיבות הספר אינה רק בכך שהוא מציע פרשנות ישראלית לתזה דומה שעלתה כבר במחקרו של רוברט יונק, למשל, ואשר לא עסקה בישראל אלא בעיקר בברה"מ וגרורותיה (Jungkt, 1973); אלא בעיקר בכך שהוא מביא עושר של ממצאים עובדתיים המלמדים שכך תפסו את העניין אישי ציבור ומקבלי החלטות ישראלים בזמן התרחשות הדברים. ספרו של רז מציג היסטוריה פוליטית שיש בה גם קצה חוט לפענוח מאבקים דומים שאולי מתקיימים בהווה.

על עובדות היסוד הקשורות בסיפור הפצצה הישראלית אין ויכוח: בשני עשוריה הראשונים של מדינת ישראל ניצבו זו מול זו שתי אסכולות ביטחוניות-מדיניות מנוגדות, שבמונחים צבאיים אפשר להגדירן כ"אסכולה גרעינית" מול "אסכולה קונבנציונלית". תומכי "הפצצה" ומי שעשו את הצעדים הראשונים לפיתוחה היו דוד בן-גוריון, שמעון פרס ומשה דיין. לצדם עמדו אנשי מדע, שהבולט ביניהם היה דוד ארנסט ברגמן, ועיתונאים חשובים כמו חגי אשד, שבתי טבת וישעיהו בן-פורת. הבולטים בקרב מתנגדי "הפצצה" היו משה שרת, פנחס לבון, לוי אשכול, גולדה מאיר, ישראל גלילי ויגאל אלון.

תומכי "הפצצה" הצדיקו את דרכם בטענה מרכזית אחת: ישראל היא "מדינה קטנה מוקפת אויבים" שבמוקדם או במאוחר יצמצמו את הפער האיכותי ויצליחו לתרגם את יתרונם הכמותי במשאבים, בשטח ובכוח אדם לכלל הכרעה אסטרטגית של "הישות הציונית". במציאות כזו אין אלא להצטייד ב"מחסה ליום סגריר", כהגדרתו של אהרונסון. "מחסה" כזה בדמותה של "פצצה" לא רק יגרום לשכנים התוקפניים להסס לגבי תכניות להתקיף את ישראל ולהשמידה, אלא ברבות הימים – אהרונסון טען כמה פעמים שהימים הללו באו מוקדם מהצפוי (כבר ב-1977) – יגרום להם להפנים כי ישראל בלתי ניתנת להכחדה וכי יש להשלים עם קיומה (ראו למשל אהרונסון, 2012; והשוו בר-זהר, 2006: 342–347). על אותה טענה חזר גם פרס כשאמר בשנת 2000: "אני מאמין שדימונה הביאה אותנו לאוסלו", שכן "הכור בדימונה יצר הרתעה וביטל את ההנחה שאפשר להשמיד את ישראל" (פלדמן, 2000).

אנשי "האסכולה הקונבנציונלית" הניחו את ההפך הגמור: ישראל איננה חלשה כל כך למרות מגבלותיה בשטח ובאוכלוסין, וחשוב מכך – לא כל שכניה "אויבים". בכל מקרה סברו אנשי האסכולה הזו כי פצצה ישראלית לא רק שלא תפתור את בעיית הביטחון היסודית אלא ההפך הגמור יקרה, שכן פצצה ישראלית תביא בהכרח לפצצה ערבית. התוצאה תהיה קיפאון מתמשך, שבחסותו יימשך טרור המלווה מדי פעם בסבבים של מלחמות התשה נקודתיות. כפי שסיכם זאת אלון, מהבולטים שבתומכי האסכולה הקונבנציונלית: אנשי "אסכולת הפצצה" מבטיחים מאזן אימה שיביא לשלום, אבל פצצה ישראלית תגרור אחריה "אימה ללא מאזן" (אלון, 1980: 145).