עמירם אורן, שטחים מגוייסים: היווצרות ההגמוניה של צה"ל על מקרקעי המדינה ועל מרחביה בשנותיה הראשונות, 1956-1948 (תל אביב: מדף, 2009)

אורן ברק

 

ספר זה דן בהשפעה של הצבא על הממד הטריטוריאלי בישראל מעצמאות המדינה ב-1948 ועד למלחמת ישראל-ערב השנייה ב-1956. ברשימה זו אדון בספר ובתרומתו בהקשר של שלושה נושאים שיש ביניהם קשרי גומלין: (א) תהליך היווצרות המדינה בישראל והתפקיד המרכזי השמור לצבא בו; (ב) יחסי התחום הביטחוני והתחום האזרחי בישראל; (ג) מערכת היחסים בין המגזרים השונים בחברה הישראלית והקשר בין מערכת יחסים זו ובין המגזר הביטחוני, הכולל את הצבא וסוכנויות הביטחון האחרות. כמו כן, אדון בזיקו\ת בין שלושה נושאים האלה.

לתהליך היווצרות המדינה שלושה ממדים עיקריים שביניהם יש נקודות השקה רבות ומגוונות. הממד הראשון, בניין המדינה, כולל צעדים המעודדים גיבוש טריטוריאלי, צנטרליזציה, דיפרנציאציה של אמצעי הממשל והשגת מונופול על אמצעי הכפייה. מדובר במעבר הדרגתי ממציאות שבה המדינה היא שחקן חברתי אחד מני רבים למצב שבו היא שחקן הגמוני מבחינה פנימית וחיצונית. הממד השני, הבניית המדינה, עניינו תהליכים או מנגנונים שבאמצעותם המדינה מגבירה את עוצמתה ואת סמכותה באמצעות שימוש במוסדות פורמליים ובלתי פורמליים, בייחוד בתחום הסמלי ובתחום התרבותי. הממד השלישי, אינטגרציה לאומית, כולל מאמץ של המדינה לטפח בקרב אזרחיה זהות קיבוצית הנשענת על מיתוסים משותפים, כדי להשיג חפיפה מרבית בינה לבין הקהילה הפוליטית.

ספרו של אורן מוסיף נדבך חשוב לדיון בתהליך היווצרות המדינה בישראל בכך שהוא מפנה את הזרקור לתהליך בניית הצבא שלה, צבא ההגנה לישראל (צה"ל), שהוא אחד המוסדות החשובים והמשפיעים בה. בהבעת הספר מראה כיצד הצבא נרתם למלא משימות לא צבאיות מטעם המדינה, כמו קליטת עלייה, התיישבות ובניית התשתית הפיזית בארץ. הצבא נרתם למשימות אלה בעיקר משום שעם סיומה של מלחמת ישראל-ערב הראשונה הייתה ישראל במידה רבה מדינה "על הנייר", במובן זה שאזורים נרחבים אמנם נמצאו בתחומי המדינה אך באופן מעשי לא הייתה להם זיקה הדוקה אליה, ותושביהם, הערבים-פלסטינים ברובם, לא קיבלו אותה (בעיקר בגליל ובנגב). כאן בלט תפקידו של צה"ל לא רק בהגנה על האזורים האלה אלא גם בניצולם למטרת התיישבות או פעילויות צבאיות שונות ובחיבורם אל טבורה של המדינה.

בהתחשב בכך שחלק גדול מן התשתית הפיזית שצה"ל השתלט עליה והשתמש בה בתקופה זו הוקמה בידי הבריטים, ניתן לשאול מהו החלק השמור למעצמה הקולוניאלית, כלומר בריטניה, בתהליך היווצרות המדינה הפוסט-קולוניאלית, קרי ישראל. עד כה התמקד הדיון בנושא זה בשאלה האם הבריטים עודדו את צמיחת היישוב היהודי בפלשתינה-א"י, השקיפו עליו מן הצד או ניסו לעכב את התפתחותו; כלומר הדיון נסב סביב התרומה הישירה של בריטניה להקמת המדינה. ואולם, ספרו של אורן מפנה את הזרקור לתרומה העקיפה של הבריטים לתהליך היווצרות המדינה, המתבטאת בתשתית הפיזית המודרנית שהקימו בפלשתינה-א"י ואשר, לאחר סיום המנדט הבריטי במאי 1948, נתפסה כמעט בשלמותה על ידי המדינה החדשה ובפרט על ידי צה"ל. אמנם, הבריטים הקימו את התשתית משיקולים אימפריאליים: הם הקנו חשיבות אסטרטגית רבה לפלשתינה-א"י, בייחוד במהלך מלחמת העולם השנייה, שבה נלחמו נגד הגרמנים בצפון אפריקה ונגד בעלי בריתם בעיראק, סוריה ולבנון, ולכן הקימו בה מערכת של בסיסים ומחנות צבא, רשת של כבישים, שדות תעופה ומנחתים ומתקנים אסטרטגיים כמו נמלים ובתי זיקוק. אך לעובדה כי עם הקמתה מצאה עצמה ישראל כאשר תשתית כזו נמצאת ברשותה נודעה חשיבות עצומה להתפתחותה בתקופה הנדונה וגם מאוחר יותר.

הנקודה השנייה שברצוני לדון בה, ואשר גם לגביה מציע ספרו של אורן תובנות חשובות, היא יחסי התחום הביטחוני והתחום האזרחי בישראל. בספרות המחקרית ה"מסורתית" קיימות שתי גישות עיקריות: האחת, גישתו של סמואל הנטינגטון, גורסת ששליטה אזרחית בצבא אפשרית רק באמצעות הפרדה ברורה בין הצבא לחברה ובאמצעות אימוץ מנגנונים פורמליים שיבטיחו שליטה אזרחית אפקטיבית בצבא. לפי הגישה השנייה, גישתו של מוריס ינוביץ, רק שילוב מלא של הצבא במארג החברתי מאפשר שליטה אזרחית אפקטיבית בצבא, כלומר השליטה צריכה להיות בלתי פורמלית. יצוין כי במקרה הישראלי אימצו רוב החוקרים את נקודת המבט השנייה, ובהתאם לכך מחקרים רבים על ישראל עוסקים ב"שותפות", "הסכמה" ו"שיח" בין הדרג הצבא והאזרחי, ב"רשתות" חברתיות ופוליטיות בין אנשי ביטחון לבין עצמם ובינם לבין שחקנים אזרחיים שונים, ובערכים תרבותיים הרווחים בישראל כמו עליונות או "קדושת" הביטחון ו"מיליטריזם".

ואולם, ספרו של אורן מראה כי בכל האמור בממד הטריטוריאלי המצב שונה באופן מהותי מבתחומים אחרים של הממשק הצבאי והאזרחי בישראל, כולל הפוליטיקה, החברה, הכלכלה והשיח הציבורי (כולל מערכת החינוך והתקשורת). זאת משום שבתחום הטריטוריאלי המגזר הביטחוני נהנה ממעמד הגמוני פורמלי, כלומר כזה אשר מעוגן בחוקים, בתקנות ובמוסדות תכנון וביצוע. מבחינה זו התרומה העיקרית של הספר היא בכך שהוא חושף את השורשים של מעמד הגמוני זה, אשר נעוץ בשלושה גורמים עיקריים: (א) משאב הקרקע בישראל נתפס מלכתחילה כבעל חשיבות ביטחונית ראשונה במעלה; (ב) הצבא נתפס כסמכות המקצועית העליונה בתחום הביטחון; (ג) הצבא היה יכול לבקש ולקבל מעמד בכיר בתחום הטריטוריאלי על סמך מומחיות זו בתחום הביטחון.

להמחשת הדברים אביא דוגמה אחת מן הספר. בינואר 1952 ביקש ראש מחלקת תכנון בצה"ל להעביר למשרד הפנים את עמדת הצבא בכל הקשור לחוק החדש לתכנון ובנייה שהיה אמור להיחקק. הכוונה הייתה שלמטכ"ל תהיה השפעה על הכנת החוק החדש וכי הוא יוכל לחוות דעה בנושא ההיבט הביטחוני בסוגיות התכנון הפיזי. אך ראש מחלקת תכנון בצה"ל ביקש שהצבא יהיה מעורב לא רק בדרג התכנון הארצי, כי אם גם בכל "רשויות התכנון הנפתיות והאזוריות". בכך ביקש להגיע למצב שבו "שום אישור על איתור בניין והקמת עיר וכפר, מתקן או מפעל, לא ייעשה על-ידי רשויות בניית עיר וכפר אזורי[ו]ת נפתיות ומרכזיות בלי אישור המוסדות המוסמכים של צה"ל" (עמ' 198).

הנושא השלישי והאחרון שבו אדון כאן הוא מערכת היחסים בין המגזרים השונים בחברה בישראל ובינם לבין המגזר הביטחוני. לנושא זה נודעת חשיבות רבה במדינות שסועות, שבהן הצבא וסוכנויות הביטחון האחרות משקפים את יחסי הכוחות בין המגזרים השונים בחברה ומשמשים לעתים בידי המגזר הדומיננטי ככלי לשימור ולביסוס של מעמדו ההגמוני ביחס למגזרים הכפיפים.

סוגיית היחסים בין המגזרים השונים בחברה בישראל, ובפרט בין המגזר היהודי הדומיננטי ובין המגזר הערבי-פלסטיני הכפיף, אינה עומדת במרכז הדיון בספר. ואולם, אפשר בהחלט להסיק ממנו כי לצה"ל היה שמור מ-1948 תפקיד חשוב בקידום האינטרסים של המגזר היהודי במדינה על חשבון המגזר הערבי-פלסטיני בתחום הטריטוריאלי, בייחוד באמצעות "ביטחוניזציה" של שטחים שהיו בבעלות ערבית-פלסטינית לפני הקמת המדינה ואשר הפכו בעקבות מלחמת ישראל-ערב הראשונה לשטחי אימונים ולמחנות צבא, בעיקר עד לביטול הממשל הצבאי ב-1966. כך, למשל, מתוך 89,000 דונם שהיו ברשות המגזר הביטחוני בישראל ב-1951, לפחות 33,352 דונם, או 37.5%, היו שטחים שהיו שייכים לפליטים הערבים-פלסטינים והוגדרו שטחי "נפקדים". זאת ועוד, בתקופה זו שימש צה"ל לא רק כמכשיר של בניין המדינה אלא גם מכשיר של "שליטה" ביחס לקהילה הערבית-פלסטינית שנשארה בארץ אחרי המלחמה. וכך כותב אורן (עמ' 243): "בשלהי שנת 1951 הנחתה מחלקת מבצעים את פיקוד ההדרכה לקיים אימונים בשטחי הממשל הצבאי ב'משולש' ובגליל, זאת בעקבות פניית מחלקת הממשל הצבאי במשרד הביטחון לביצוע אימונים באזורים אלו לעתים תכופות 'כדי לחזק את מעמד המדינה ומעמד צה"ל בעיני תושביהם הערביים'".

מהי הזיקה בין שלושת הנושאים שהצגתי כאן? ספרו של אורן מראה כי בשנים הראשונות לעצמאותה של מדינת ישראל מילא צה"ל תפקיד מרכזי בתהליך בניין המדינה, ובכלל זה הנחת התשתית הפיזית של המדינה בדמותם של מחנות צבא, כבישים, נמלים ושדות תעופה, תוך שהוא נשען במידה רבה על התשתית שהותירה אחריה בריטניה, המעצמה הקולוניאלית, אך גם פועל לפיתוחה. כמו כן מילא צה"ל תפקיד חשוב בהבניית המדינה בתודעת תושביה היהודים, בני המגזר הדומיננטי, אך גם בקרב הערבים-פלסטינים, בני המגזר הכפיף, ובתהליך האינטגרציה הלאומית ("בניין אומה"). בתוך כך הוטל על צה"ל למלא משימות לאומיות כמו התיישבות, קליטת עלייה והגנה על גבולות המדינה החדשים.

המעורבות המסיבית של צה"ל בתחומים אזרחיים, שנתפסה ככורח המציאות הן בעיני המנהיגות האזרחית של המדינה והן בידי ראשי הצבא, מנעה יצירת הפרדה ברורה בין התחום הביטחוני והתחום האזרחי בישראל. זאת ועוד, גם אותם מנגנונים פורמליים שנוצרו בתקופה זו, למשל בתחום הטריטוריאלי, מנעו למעשה הפרדה כזו בכך ששילבו את צה"ל בתהליכי התכנון והבנייה על ממדיהם ורובדיהם השונים.

ניתן לומר כי תהליך היווצרות המדינה ומערכת היחסים שנוצרה בין התחום הביטחוני והתחום האזרחי שירתו בעיקר את המגזר היהודי הדומיננטי, אשר השתמש במנגנוני המדינה בכלל, ובצבא בפרט, כדי לבסס את ההגמוניה שלו ביחס למגזר הערבי-הפלסטיני הכפיף. הגמוניה זו, בתורה, נומקה בטענה כי המדינה נמצאת תחת "איום קיומי" – הן מבחוץ, לנוכח האפשרות של "סיבוב שני" עם המדינות הערביות השכנות, והן מבפנים, מול מיעוט ערבי-פלסטיני גדול יחסית אשר היה עלול להצטרף ל"אחיו" אשר מעבר לגבול.

לסיכום, ספרו של אורן, הבוחן את ההשפעה של הצבא על הממד הטריטוריאלי במדינת ישראל בשנים הראשונות לעצמאותה, מציע תובנות לא רק עבור גיאוגרפים אלא גם עבור חוקרים מתחום מדע המדינה, יחסים בין-לאומיים, סוציולוגיה והיסטוריה, העוסקים במקרה הישראלי אך גם במקרים נוספים של מדינות קטנות הניצבות בפני "איום קיומי" אמיתי או מדומיין.