"שיקול דעת אינפנטילי" – דיין, אלון, העמימות הגרעינית והוויכוח על מקומה של ישראל במרחב

אהוד מנור

 

מבוא: לא דימוי אלא מהות; לא כיסאולוגיה אלא פוליטיקה – סטטוס קוו מול מומנטום

ב-29 בפברואר 1980 הלך יגאל אלון לעולמו. שנה וחצי לאחר מכן, ב-16 באוקטובר 1981, הלך בדרך כל בשר יריבו-ידידו משה דיין. רבים מכירים את התמונה המיתולוגית כמעט של אלון ודיין עומדים משני צידיו של "הזקן" המקורי, הלא הוא יצחק שדה, מדריכם ומפקדם בפלמ"ח. בתמונה נראים השלושה ביום החגיגי של הקמת חניתה, אי אז ב-21 במארס 1938. את יום הולדתו ה-31, באוקטובר 1949, ציין יגאל אלון בביקור בצרפת, שם זכה לכבוד מלכים מצידו של הצבא הצרפתי, שמפקדיו לא הסתירו את התפעלותם מניצחונות צה"ל בכלל ומתרומתו המכרעת של אלון לניצחונות הצבא היהודי הצעיר בפרט. במהלך הביקור ניגשו אליו מארחיו ובירכו אותו על הקידום שזכה בו לכאורה: רמטכ"ל צה"ל החדש. באותו היום מונה דיין לתפקיד אלוף פיקוד הדרום, ובכך קודם מתפקיד מפקד ירושלים לתפקיד החשוב עוד יותר – מפקד החזית הדרומית. הצרפתים הניחו שאם דיין קודם הרי ברור שאלון קודם גם הוא לתפקיד הבכיר ביותר: רמטכ"ל. בפועל כידוע קידומו של דיין היה הדחה דה-פקטו של בכיר מפקדי צה"ל במלחמת השחרור. צעד זה של בן-גוריון היווה את ראשית הברית הפוליטית בינו לבין דיין.

פרשייה זו מסמנת את ראשית המאבק הציבורי בין שני חניכיו האהובים של יצחק שדה, שעד יומם האחרון המשיכו לכבד זה את זה ברמה האישית, אך שככל שהלך והתקדם מפעל בניין האומה הישראלית החדשה הלכו והתרחקו מהבחינה המכרעת במעשה הבניין הזה: הבחינה הפוליטית (שפירא, 2004: 454).

מטרתו של מאמר זה היא להציג באופן מקיף את שורשיו של העימות הזה ובעיקר את ענפיו ופירותיו. בניגוד לגישה רווחת בשיח הציבורי בישראל המציגה עימותים בין פוליטיקאים במונחי "כיסאולוגיה" אישית-יצרית, מאמר זה ינקוט גישה הפוכה, שלפיה גם אם יש ליצרים מקום חשוב, את העימותים הפוליטיים בכלל – ובפרט במקרה של אלון ודיין – יש להבין כמאבק על דמותה של ישראל. במילים אחרות, המאמר נשען על הנחת יסוד שלפיה הפוליטיקה היא זירת המאבק המרכזית לעיצוב המציאות. הנחת יסוד נוספת היא שישראל עמדה מראשיתה בפני אתגר ביטחוני מהותי, כפי שהעניין הוכר כבר מתחילת דרכה של המדינה במונח "ביטחון יסודי". מנושא הביטחון נגזרה סדרה של סוגיות משנה שהשפיעו על תפיסות מדיניות, כלכליות, חברתיות וגם תרבותיות. מאמר זה מתכוון להראות כי אלון ודיין ניהלו ביניהם מאבק פוליטי באשר לסוגיות אלו, אך אין באפשרותו לכסות את כל ההיבטים ומה שנגזר מהם. בהתאם, המאמר ניגש לדיון על סמך הנחת יסוד נוספת, שלפיה הוויכוח על מדיניות הגרעין הישראלית קיפל בתוכו כמה וכמה מההיבטים הנזכרים, עניין שבו יעסוק הפרק הראשון. הפרק השני יעמוד על ביטויו של עימות זה מימי "ההמתנה" בשלהי מאי 1967, שבסופם התמנה דיין לתפקיד שר הביטחון, ועד לסופה של מלחמת ששת הימים, כולל תוצאותיה המדיניות המידיות: "ההחלטה הסודית" ומשמעותה. הפרק השלישי יציג את הבדלי הגישות בין שני האישים בהקשרה של מלחמת יום הכיפורים. הפרק האחרון יעסוק בשאלת המורשת; בפרק זה אטען כי ראוי שבשיח הציבורי בישראל יתפוס מקום מרכזי חזונו של אלון, שלפיו שלום עם הערבים הוא גם ערך וגם דרך, ולא אותו קטע מ"נאום נחל עוז" של משה דיין, שבשורתו – מאז אפריל 1956! – היא "לנצח נאכל חרב".