לסימפוזיון המוצג לפניכם יש צביון כפול. ראשית, זהו לקט של מאמרים חלוציים העוסקים בפרקים שונים ומגוונים בהיסטוריה הדיפלומטית והביטחונית של מדינת ישראל. בהיותם מחקרים חלוציים, הם מטפלים בסוגיות שטרם נחקרו או שנחקרו מעט יחסית בהיסטוריוגרפיה של מדינת ישראל. בהיותם מחקרים היסטוריים, כולם מבוססים בעיקרם על מקורות ראשוניים שלוקטו בארכיונים שונים בישראל. שנית, כל המאמרים נכתבו בידי סטודנטים בשלבים שונים של ההכשרה האקדמית שלהם, ומבחינה זו מאמרים אלה הם פירות ביכורים של חוקרים שבדרך. כולם מבוססים על מפגש ראשון של הכותבים עם חומרים ארכיוניים והתנסות ראשונה עם שלביו השונים של מעשה היצירה ההיסטורית: איתור המסמכים וליקוטם, קריאה אנליטית שלהם, השוואת המקורות והצלבתם ועיבודם לנרטיב היסטורי לכיד. הכותבים הצליחו לעשות מלאכה מצוינת, שכן התרומה המחקרית והחדשנות של המאמרים המופיעים בגיליון זה אינן נופלות מאלה של מחקריהם של היסטוריונים ותיקים ומנוסים.

 מאמרו של תום אשד עוסק בשימוש שעשה משרד החוץ הישראלי במוסד ״חסידי אומות עולם״ כדי לקדם את האינטרסים הבינלאומיים של מדינת ישראל. זהו נושא טעון מהבחינה המוסרית שכן הוא נוגע בקודש הקודשים של הנצחת השואה: ההכרה במי שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים מכבשני מחנות ההשמדה. אם ציפינו שנושא אחד יהיה נקי לחלוטין מזיהום פוליטי, מחוץ לטווח ידה של האינטרסנטיות המדינית, הרי זהו הנושא. אלא שעיון בפרוטוקולים של הוועדה לציון חסידי אומות עולם של יד ושם וקריאת ההתכתבויות הפנימיות של משרד החוץ בנושא מספרים סיפור שונה. עם חבריה של הוועדה, שכללה שופטים, היסטוריונים ומומחים נוספים, נמנו גם נציגי משרד החוץ. לאלה האחרונים הייתה השפעה לא זניחה על החלטות הוועדה וביותר ממקרה אחד ניתן להמלצותיהם משקל מכריע בהחלטה להעניק לאדם זה או אחר את התואר. כך למשל מביא אשד את סיפורה המדהים של ההחלטה להעניק את התואר לדיפלומט מערב גרמני על חלקו בהצלת יהודי דנמרק. אף שעלו ספקות כבדים באשר לעמידתו בקריטריונים שהציבה הוועדה, משרד החוץ ראה במתן התואר מעשה שיקדם את יחסיה של ישראל עם גרמניה המערבית. העובדה כי הדיפלומט הגרמני זכה לבסוף בתואר מלמדת על המשקל שהיה לשיקולים פוליטיים בפעולת הוועדה. אולם זו אינה התמונה כולה: אם היה יכול משרד החוץ לעשות שימוש פוליטי בתואר ״חסידי אומות עולם״ היה זה במידה רבה בזכות המוניטין שרכשה הוועדה כגוף רציני שהכרעתו עניינית ומעוגנת בעובדות מוצקות. במילותיו של אשד: ״עצם היותה של הוועדה ]...[ עצמאית, כמו-משפטית ודקדקנית, הוא שאפשר לתואר להפוך למוערך כל כך על ידי מדינות זרות. לולא היה כזה הרי סביר להניח כי ערכו הפוליטי היה אפסי״. מבחינה זו היה המוניטין של הוועדה נכס שיש לשמור עליו באמצעות ״פוליטיזציה מרוסנת״.

 מאמרה של לטם בסן הוא במידה מסוימת תמונת ראי של מאמרו של אשד. במקום שימוש בסוגיה ערכית-מוסרית על מנת להשיג רווח פוליטי, סיפור תמיכתה של ישראל בארצות הברית בסוגיית מלחמת קוריאה הוא עדות להשפעה שיש לערכים ואידיאולוגיה על הפוליטיקה. באמצעות ניתוח השיח בפורומים שונים, כמו ישיבות הממשלה, הוועדה לחוץ וביטחון של הכנסת ומליאת הכנסת, בסן מנסה לחשוף את התפיסות האידיאולוגיות שהניעו את צמרת קבלת ההחלטות הישראלית לבחור צד בעימות ההולך ומתהווה בין מזרח ומערב. מבלי לבטל או להמעיט בחשיבותם של אינטרסים מדיניים בבסיס הבחירה לצדד באמריקנים, בסן טוענת כי היה בסיס ערכי מוצק לבחירה זו. המאמר מוסיף נדבך נוסף למחקרו המפורסם של אורי ביאלר, שבו טען כי בקרב הנהגת מפא״י שררה עוינות אידיאולוגית לברית המועצות וזו השפיעה עמוקות על עיצוב מדיניות החוץ של ישראל בראשית שנות החמישים. כפי שעולה ממחקרה של בסן, לא רק ״שנאת המן״ השפיעה על גיבוש האוריינטציה הישראלית אלא גם ״אהבת מרדכי״: לא פחות מאיבה לקומוניזם החזיקה הצמרת הפוליטית הישראלית בתחושת זהות ״מערבית״, גם אם לא קראה לה כך במפורש. כך למשל התפיסה כי ישראל, בתור מדינה דמוקרטית המקדשת את החירות, קשורה בכבלים הדוקים למחנה של הדמוקרטיות הליברליות ורחוקה מרחק רב מהמשטרים הקומוניסטיים הסמכותניים, שלא לומר רודניים. ממצאים אלה מתיישבים היטב עם ציפיותיה של הגישה הקונסטרוקטיביסטית לחקר היחסים הבינלאומיים, הרואה במאפיינים של זהות גורם מרכזי בהבניית האינטרסים של המדינות ומכאן גם בעיצוב מדיניות החוץ שלהן.

 מאמרו של יונתן גרוסמן עוסק בביקורו של נשיא מדינת ישראל זלמן שזר בברזיל ב-1966. מעט מאוד נכתב עד כה על יחסיה של ישראל עם מעצמה אזורית זו, אשר נהנתה בעבר ונהנית עד היום מהשפעה בלתי מבוטלת באמריקה הלטינית בכלל ובאמריקה הדרומית בפרט. גם המדיניות של ברזיל במזרח התיכון לא זכתה להתייחסות מחקרית רבה, ועוד פחות מכך זו העושה שימוש בחומרים ארכיוניים רבים ומגוונים. המאמר של גרוסמן הוא אחת הסנוניות הראשונות המשלימות פער מחקרי זה. אף שנושא המאמר נראה במבט ראשון ״קטן״, זהו למעשה צוהר להיבטים עקרוניים ביחסי שתי המדינות, ואפילו למאפיינים קבועים במסכת יחסי החוץ של ישראל. כך למשל באה לידי ביטוי במאמר הזהירות שנקטה ממשלת ברזיל כלפי הפגנות פומביות של אהדה לישראל בשל השיקול הערבי. המאמר גם מדגיש את החשיבות שייחסה ממשלת ישראל לשיפור ולתחזוק של היחסים עם יהדות הגולה, מתוך תפיסתם כנכס אסטרטגי. גרוסמן מצביע בצדק על העובדה כי יחסים מיוחדים בין מדינת מקור ותפוצותיה אינם ייחודיים למקרה של מדינת ישראל, וכי יש ללמוד את מדיניות התפוצה הישראלית בתוך ההקשר הרחב יותר של חקר תפוצות.

 המאמר של מבורך כהן עוסק במדיניות התגמול של ישראל בשנים 1953 – 1956. מחקרים אחדים עסקו בנושא, אך הוא טרם היה מושאו של מחקר היסטורי ממצה. מדיניות התגמול מעוררת עניין מחקרי מכמה סיבות. ראשית, מבחינת משך התרחשותן היו פעולות התגמול עיקר הפעילות הביטחונית של ישראל בשנות החמישים והשישים, ובמידה רבה היה זה האתגר העיקרי שהממסד הביטחוני הישראלי נאלץ להתמודד עימו בעשורים אלו. שנית, התבונה שבאימוץ מדיניות זו מוטלת בספק. כפי שמראה מבורך, היו סיבות רבות וטובות שלא להפעיל כוח באופן אוטומטי בכל מקרה של חדירה ופגיעה בנפש וברכוש. לפחות בחלק מהמקרים התבררה התגובה הכוחנית הישראלית כבעלת תוצאות מזיקות ליחסי החוץ של ישראל, למעמדה הבינלאומי ואף לבניית כוחו של צה״ל. על כן מדיניות התגמול היא תעלומה היסטורית המעלה גם שאלות תיאורטיות מסקרנות. שלישית, פעולות הגמול משקפות אולי בצורה המובהקת ביותר תפיסות עולם, הנחות קונספטואליות, מצב רגשי ודפוסי פעולה שאפיינו את מקבלי ההחלטות בישראל ואת צמרת הממסד הביטחוני הישראלי בשנות החמישים והשישים, ועל כן חקר פעולות הגמול הוא צוהר להבנת התנהגותה של ישראל אז, ובמידה מסוימת הדברים רלוונטיים עד היום. טענתו המרכזית של כהן במאמר היא כי אפשר להסביר את מדיניות הגמול הישראלית בתקופה זו באמצעות כמה גורמים. האילוץ החומרי שיחק כמובן תפקיד מפתח; הניסיונות המוקדמים לעצור את תופעת המסתננים באמצעות בניית מערך הגנתי התבררו כיקרים מדי וכבלתי יעילים. לאור התפיסה כי הבלגה אינה באה בחשבון ולנוכח האמון הדל ביעילותם של אמצעים מדיניים, החלופה היחידה נותרה שימוש בכפייה אל מול המדינות שמהן יצאו המפגעים. אולם כהן מבחין בצדק כי מידת השימוש בכפייה במקרה שלפנינו – עוצמתה, היקפה, שכיחותה – לא נגזרה ישירות מהאילוץ החומרי (המודל הרציונלי). על כן, הוא מצרף לגורם זה שני גורמים נוספים: תפיסות העולם של מקבלי ההחלטות והאילוצים הפוליטיים-פנימיים שבתוכם פעלו. שני גורמים אלו מצליחים להסביר באופן משכנע את השינויים שחלו במדיניות הגמול הישראלית לאורך התקופה. על כן תרומתו של המחקר כפולה: הוא מעשיר את ידיעותינו בדבר פרשה חשובה בתולדות מדינת ישראל, ובד בבד מספק לה הסבר מעניין אשר רלוונטי למקרים נוספים.

קריאה מהנה, 

גדי היימן, עורך הגיליון

התואר ״חסיד אומות עולם״, שמוענק על ידי הוועדה לציון חסידי אומות עולם ביד ושם באופן רשמי מאז שנת 1963, היה מראשיתו כלי דיפלומטי סמלי ביחסי החוץ של מדינת ישראל. התואר נועד להוות גשר בין ישראל לבין מדינות אחרות, ולאפשר להן לקיים יחסים דיפלומטיים תקינים על אף זיכרון השואה. למעשה, היוזמה להענקת התואר באופן רשמי נולדה מהחשש של ראשי המדינה כי משפט אייכמן בשנת 1961 והדגשת זוועות השואה יפגעו ביחסיה של ישראל עם מדינות אירופה. מהמאמר עולה כי משרד החוץ היה מעורב בפעילות הוועדה ובהענקת התואר בכלל, ונציג רשמי שלו ישב בה. אנשי משרד החוץ אף ניסו להביא באופן פעיל להכרה בדיפלומט מערב-גרמני כחסיד אומות עולם. כמו כן, ניכר כי טקסי ההוקרה למצילי היהודים נועדו לחזק את הקשרים בין ישראל למדינות אירופה.

פוליטיקאים, אנשי תקשורת ואזרחים מן השורה נוטים כיום להתייחס לישראל כמדינה מערבית. אולם עם קום המדינה ב 1948- נקטה ההנהגה הישראלית מדיניות חוץ ניטרלית שהתבטאה בעקרון ״אי-ההזדהות״, שלפיו ישראל אינה מזוהה עם הגוש המערבי או המזרחי במלחמה הקרה. מדיניות זו הופרה ב-1950 עם תמיכת ישראל בהחלטה 83 של מועצת הביטחון, החלטה פרו-אמריקנית הקוראת להפסקת התוקפנות הצפון-קוריאנית ולתמיכה בדרום. ההחלטה הישראלית לא הייתה ברורה מאליה לאור הסיוע הביטחוני והמדיני שהסובייטים העניקו לישראל עם קום המדינה. מחקרים קודמים שניסו להסביר החלטה זו עסקו בגורמים הביטחוניים, הכלכליים והמדיניים שהניעו את ישראל, כמו גם בריחוק האידיאולוגי מברית המועצות שההנהגה הישראלית חשה. במחקר זה אבקש לבחון שאלה זו מחדש דרך חקר הזהות ביחסים הבינלאומיים, תוך ניתוח שורה ארוכה של מסמכים ראשוניים, חלקם נותחו בעבר וחלקם נחשפו לאחרונה. אבקש לטעון כי ההנהגה הישראלית חשה קרבה זהותית, נורמטיבית ותרבותית למערב ולכן ראתה עצמה כחלק מאותה זהות בינלאומית משותפת. הדיון בשאלת קוריאה הונע במידה רבה מן הקִרבה הזהותית למערב ואִפשר להנהגה הישראלית, בתורה, להבנות את זהות המדינה כזהות מערבית במערכת הבינלאומית.

הביקור לא הניב לישראל הישגים מדיניים יוצאי דופן. ואולם, לאור מדיניותה המאוזנת של ברזיל בכל הנוגע לסכסוך הערבי-ישראלי, ניתן לראות בעצם קיומו של הביקור – ובייחוד בהיעדר ביקור מקביל בברזיל של אישיות בכירה ממדינות ערב – נקודה לזכות הישראלים. מנקודת המבט של ישראל נועד מסעו של שזר בדרום אמריקה בראש וראשונה לגייס את חברי התפוצה היהודית במדינות אלה, ליצור חיבור רגשי בינם לבין ישראל ולחזק את תמיכתם בה. משימות אלה הוכתרו בהצלחה: חלקים נרחבים של התפוצה היהודית בברזיל העניקו לשזר קבלת פנים נלהבת והכריזו בראש חוצות על תמיכתם בישראל. ראשי הקהילה היהודית המאורגנת במדינה ועסקני הקהילה ביקשו אף הם לנצל את ביקור שזר לצורכיהם. במעשיהם ובהצהרותיהם בעת הביקור התאמצו אותם חברים בולטים ומחויבים של התפוצה היהודית להראות כי הם אזרחים נאמנים של ברזיל המשולבים בה, וכי אינם מתכוונים לנטוש אותה לטובת ישראל. עם זאת, הם מינפו את היוקרה שממשלת ברזיל העניקה לביקור על מנת להציג את נאמנותם לישראל באור חיובי ולגיטימי, וכדי להציג את עצמם כחוליה מקשרת המסוגלת לסייע לפיתוח היחסים הטובים בין שתי המדינות.

עם תום מלחמת העצמאות מצאה עצמה ישראל מתמודדת עם תופעה חדשה ונרחבת של הסתננות לצורך ביצוע פעולות טרור. נוכח הנזקים והאבדות נאלצה המדינה הצעירה לפתח כלים להתמודד עם האתגר שניצב לפתחה: תחילה בדמותן של פעולות מגננה, ואחר כך גם באמצעות מדיניות התקפית של פעולות גמול. הגיבוש והיישום של מדיניות הגמול לוו במחלוקות עמוקות בין הממסד הביטחוני, בהנהגת ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, לבין אנשי משרד החוץ, בהובלת שר החוץ משה שרת; שכן לצד ייעודן המרכזי לענישה ולהרתעה (ולמטרות נוספות במישור הפנימי והצבאי) היה טמון בפעולות אלו פוטנציאל של ממש לנזק מהותי ועמוק, מדיני וצבאי, למדינת ישראל.
המסקנה המרכזית העולה מניתוח כלל המקרים – בהסתייגות הנדרשת – היא שגישתם הבסיסית והמיידית של בן-גוריון ושרת באשר לתגובה הרצויה לכל אירוע טרור שהתרחש הוכתבה בראש וראשונה ממדיניות הגמול שלהם, שנגזרה מתפיסת עולמם. עם זאת, בחלק מהמקרים אפשר לזהות גם הסבר אחר: ניתוח רציונלי נוכח אילוץ חיצוני קונקרטי אצל בן-גוריון, והשפעות של הפוליטיקה הפנימית אצל שרת.

תהליך זה, שהגיע לשיאו עם חקיקת חוק שירות נתוני אשראי, התשע"ו-2016, הוביל לבנייתו של משטר שבו נתון כוח רב בידי גופים פוליטיים ומסחריים, המורשים כעת לאסוף מידע אישי של אזרחים, לדרג אותו ולהשתמש בו לצורכיהם. התהליך אינו מובל בידי המגזר הפיננסי וגם אינו תוצאה של כניסתן של טכנולוגיות חדשות לשוק, אלא מובל בעיקרו בידי שחקנים מדינתיים ומתוך קונפליקט בין מרכזי עוצמה בתוך המדינה. בתהליך זה המדינה מקדמת באופן פעיל את התפתחותם של שווקי האשראי הצרכני, וממשיכה בבנייה ובטיפוח של שוק ההון המקומי. כך ממשיכה מדינת ישראל את מורשת הפיתוח הקפיטליסטי מלמעלה ובד בבד את התרבות הפוליטית האטטיסטית, ששורשיהן בשני העשורים הראשונים של המדינה. בשונה ממתכונת הקפיטליזם אשר רוסן בידי עקרונות לאומיים וסוציאל-דמוקרטיים בשנות החמישים והשישים, משטר נתוני האשראי החדש משקף קפיטליזם אטטיסטי עם עקרונות ניאו-ליברליים: משטר של קידום תחרות מלמעלה, הימנעות משיפוט ערכי של תרבות הצריכה באשראי ובה בעת גם התגברות יכולות המעקב והמשטור של המדינה ושל ארגונים גדולים כלפי אזרחים, תוך דירוגם ועיצוב בחירותיהם.

המאמר מציע עדכון לטענה המקובלת שלפיה עלייתו של גוש אמונים היא זו שמסמנת את המהפך בסדר יומה של הנהגת הציונות הדתית. לטענת המאמר, החל באמצע שנות התשעים וביתר שאת לאחר השלמת תוכנית ההתנתקות, סדר יומה של הנהגת הציונות הדתית עבר, שוב, תמורה עמוקה – עד לתקופה זו שאפה ההנהגה הציונית-דתית להשתלב בזרם המרכזי של התנועה הציונית ובהובלתו; ואולם כיום היא מבקשת להחליף את הזרם המרכזי מתוך תפיסה כי תוקפו הרעיוני פג. לתמורה זו מספר השתמעויות פוליטיות ורעיוניות שאותן סוקר המאמר.

 

כדי לעשות זאת, המאמר בוחן הן את הדינמיקה הפוליטית בארה"ב ובעולם בשנים האחרונות, הן את התנהלותו הקונקרטית של טראמפ והן את האופן שבו התקבל בציבור האמריקני, ובעיקר בקרב מתנגדיו מן המחנה הדמוקרטי והליברלי. הוא טוען שלהתנגדות הקשה לטראמפ יש שני רבדים של סיבות. הרובד האחד הוא ישיר, מודע וגלוי, ונוגע לרתיעה מדמותו של טראמפ, המאופיינת בבורות, קפריזיות, חוסר אמינות ופופוליזם, ומתפיסת העולם שלו, המתבססת על גזענות, שוביניזם וניאו-ליברליזם. הרובד הסיבתי האחר, לעומת זאת, הוא סמוי ובמידה רבה לא מודע, וקשור למה שהצלחתו הפוליטית של טראמפ מספרת על החברה האמריקנית וההיסטוריה האמריקנית. בעוד ברמה הגלויה ההתנגדות אליו נובעת מכך שהתנהלותו מנוגדת למורשת ולערכים של ארה"ב, ברמה הסמויה והעמוקה יותר התנגדות זו נובעת מכך שהתנהלות זו חושפת חלקים גדולים ממורשת וערכים אלה במערומיהם, ללא ההסוואה של השפה וכללי ההתנהגות הנורמטיביים של הפוליטיקה המסורתית. התנהלותו הפרפורמטיבית הבוטה של טראמפ, נטען במאמר, פוגעת באפשרות של אמריקנים להמשיך להדחיק ולהכחיש פרקים אפלים בעבר ובהווה שלהם, ומערערת את יכולתם להמשיך להאמין במיתוס "הסגוליות האמריקנית", קרי לדמיין את ארה"ב כמדינה ייחודית ומוסרית שהוטלה עליה שליחות היסטורית להוביל את העולם ולהפכו למקום טוב יותר. מצב זה מעורר תגובות רבות המעידות על חרדה ועל חוויה הנתפסת כטראומטית בקרב קבוצה גדולה ומשמעותית בחברה האמריקנית.